סיפור-המזבח של מנקה הרחובות
מתוך סיפור מהספר אביהם של ישראל
הרב מרדכי אליהו זצ"ל סיפר על מנקה רחובות בשם אדם . הוא לא ידע קרוא וכתוב אבל היה ירא שמים גדול. כל שבוע היה בא לשמוע דברי תורה.
פעם אחת הרב אמר שחשוב לומר דברי תורה על השולחן שאוכלים בו, כיוון שמי שאומר דברי תורה כאילו אכל משולחנו של ה'. שולחנו של אדם הוא כמו מזבח. האוכל שאוכלים עליו הוא כמו קורבן והאדם שאוכל בקדושה הוא כמו כהן שמקריב על גבי המזבח.
אותו אדם ניגש אל הרב לאחר השיעור ואמר לו כי יש לו הפסקה לרבע שעה בערך. והוא יושב על המדרכה ואוכל . אז איך אקיים את מה שאמרו חז"ל כי שולחנו של אדם הוא כמו מזבח?
שאל אותו הרב: "האם אתה יודע לומר את מזמור למנצח בנגינות בעל פה? השיב כן. אמר לו הרב: כשאתה לוקח מהבית את האוכל, קח איתך בקבוק של מים לנטילת ידיים, תפרוש מטפחת לידך על המדרכה, תניח שם את האוכל שהבאת מהבית, נטול ידיים, ברך המוציא ותאכל בקדושה ובטהרה. אחר כך תגיד למנצח בנגינות, תעשה מים אחרונים ותברך ברכת המזון.
המדרכה תהיה כמו מזבח? שאל אדם. "כן" אמר לו הרב.
הלך ועשה כמו שאמר לו הרב.
היה שם ממונה על המנקים שקראו לו שאויש. עבר וראה את אדם יושב על שפת הכביש, לידו פרושה מטפחת, נוטל ידיים מבקבוק מים ואוכל כריך . שאל את אדם מה אתה עושה? למה המטפחת על המדרכה? ולמה הבקבוק הזה? .
כי השולחן הוא כמו מזבח וצריך לתת לו כבוד, כך אמר החכם. האוכל כמו קורבן והאדם כמו כהן. ולכן צריך לרחוץ את הידיים . הארוחה צריכה להיות בכבוד.
"הסתכל על עצמך" אמר השאויש . אתה נראה כמו כהן? "תראה איך אתה נראה". "תפסיק לבזבז את הזמן בשטויות. תקום כבר לעבוד".
"אבל רגע צריך לברך ברכת המזון".
כעס השאויש וגער באדם, בעט במטפחת שהיתה על המדרכה והפיל את הבקבוק עם המים ומה שנשאר מהאוכל. אדם שתק מרוב בהלה."קח את המטאטה ותמשיך לנקות את הרחוב", אמר בזעף השאויש. לקח אדם את המטאטא ובירך תוך כדי העבודה את ברכת המזון כשדמעות בעיניו.
בינתיים ירד השאויש הבועט לבית הקפה, שם ישבו כל החברים שלו. "תשמעו איזה קטע היה לי עם אדם". אמר השאויש. וסיפר מה שהיה.
"ומה קרה התעניינה החבורה"?
"הרמתי את הרגל ובעטתי לו במזבח שלו". התפאר השאויש. הרים את הרגל להראות את גבורתו לעיני החבורה איך הוא בעט במטפחת של אדם. אלא שבאותו רגע עברה שם משאית וריסקה לו את הרגל.
מיד הזמינו לו אמבולנס ולקחו אותו לבית חולים. ולאורך כל הדרך צועק "מזבח" "מזבח". אף אחד מהרופאים לא הבין מה הוא רוצה מהמזבח. חשבו שמרוב כאבים הוא הוזה והזריקו לו מורפיום.
בבית החולים עשו לו ניתוח, שמו גבס ותלו את הרגל באויר. כשהוא התעורר מההרדמה הוא חזר לצעוק "המזבח" "המזבח". שאלו אותו למה כוונתו והוא השיב: "בעטתי במזבח של אדם תקראו פה לאדם, אני רוצה לבקש ממנו סליחה".
החברים שבאו לבקר אותו שמעו את הבקשה והבינו במה המדובר. הם שמעו את הסיפור וראו את המכה שבאה תוך כדי הסיפור. וקרו לאדם שיבוא לבית החולים.
אני לא בא לאחד שבועט במזבח אמר אדם.
"תרחם עליו אמרו הפועלים האחרים. אני מרחם עליו, אבל אני לא יודע אם מותר".
סיפר לרב מה שהיה והרב אמר: "הוא כבר חזר בתשובה, קיבל את העונש על מה שעשה. תלך אליו ותתפלל עליו שיתרפא. זו מצות ביקור חולים".
אדם הגיע לבקר את החולה ואמר לשאויש שהמכה שקיבל כיפרה לו. התשובה מכפרת על כל עוונותיו. לכן הרב אמר לו שמותר לו לבקר אותו.
השאויש שמע את הדברים שאדם אמר בשם הרב, והם באו לו כמו מים צוננים על נפש עייפה. אחר כך הוא אמר לאדם שהוא מרשה לו מעכשיו לאכול כמה זמן שהוא רוצה. אף אחד לא יפריע לו ליטול ידיים, לומר "למנצח" ולברך ברכת המזון בנחת.
כשאדם יצא, אמר השאויש לממונה שהחליף אותו: "ראית מה קרה לי? "תיזהר לא לנגוע במטפחת של אדם, זה השולחן שלו, ושולחנו של אדם, הוא כמו מזבח"" (הרב ברוך שרגא, אב"ד לממונות ירושלים)