סיפור-המזבח של מנקה הרחובות

מתוך סיפור מהספר אביהם של ישראל

הרב מרדכי אליהו זצ"ל סיפר על מנקה רחובות בשם אדם . הוא לא ידע קרוא וכתוב אבל היה ירא שמים גדול. כל שבוע היה בא לשמוע דברי תורה.

פעם אחת הרב אמר שחשוב לומר דברי תורה על השולחן שאוכלים בו, כיוון שמי שאומר דברי תורה כאילו אכל משולחנו של ה'. שולחנו של אדם הוא כמו מזבח. האוכל שאוכלים עליו הוא כמו קורבן והאדם שאוכל בקדושה הוא כמו כהן שמקריב על גבי המזבח.

אותו אדם ניגש אל הרב לאחר השיעור ואמר לו כי יש לו הפסקה לרבע שעה בערך. והוא יושב על המדרכה ואוכל . אז איך אקיים את מה שאמרו חז"ל כי שולחנו של אדם הוא כמו מזבח?

שאל אותו הרב: "האם אתה יודע לומר את מזמור למנצח בנגינות בעל פה? השיב כן. אמר לו הרב: כשאתה לוקח מהבית את האוכל, קח איתך בקבוק של מים לנטילת ידיים, תפרוש מטפחת לידך על המדרכה, תניח שם את האוכל שהבאת מהבית, נטול ידיים, ברך המוציא ותאכל בקדושה ובטהרה. אחר כך תגיד למנצח בנגינות, תעשה מים אחרונים ותברך ברכת המזון.

המדרכה תהיה כמו מזבח? שאל אדם. "כן" אמר לו הרב.

הלך ועשה כמו שאמר לו הרב.

היה שם ממונה על המנקים שקראו לו שאויש. עבר וראה את אדם יושב על שפת הכביש, לידו פרושה מטפחת, נוטל ידיים מבקבוק מים ואוכל כריך . שאל את אדם מה אתה עושה? למה המטפחת על המדרכה? ולמה הבקבוק הזה? .

כי השולחן הוא כמו מזבח וצריך לתת לו כבוד, כך אמר החכם. האוכל כמו קורבן והאדם כמו כהן. ולכן צריך לרחוץ את הידיים . הארוחה צריכה להיות בכבוד.

"הסתכל על עצמך" אמר השאויש . אתה נראה כמו כהן? "תראה איך אתה נראה". "תפסיק לבזבז את הזמן בשטויות. תקום כבר לעבוד".

"אבל רגע צריך לברך ברכת המזון".

כעס השאויש וגער באדם, בעט במטפחת שהיתה על המדרכה והפיל את הבקבוק עם המים ומה שנשאר מהאוכל. אדם שתק מרוב בהלה."קח את המטאטה ותמשיך לנקות את הרחוב", אמר בזעף השאויש. לקח אדם את המטאטא ובירך תוך כדי העבודה את ברכת המזון כשדמעות בעיניו.

בינתיים ירד השאויש הבועט לבית הקפה, שם ישבו כל החברים שלו. "תשמעו איזה קטע היה לי עם אדם". אמר השאויש. וסיפר מה שהיה.

"ומה קרה התעניינה החבורה"?

"הרמתי את הרגל ובעטתי לו במזבח שלו". התפאר השאויש. הרים את הרגל להראות את גבורתו לעיני החבורה איך הוא בעט במטפחת של אדם. אלא שבאותו רגע עברה שם משאית וריסקה לו את הרגל.

מיד הזמינו לו אמבולנס ולקחו אותו לבית חולים. ולאורך כל הדרך צועק "מזבח" "מזבח". אף אחד מהרופאים לא הבין מה הוא רוצה מהמזבח. חשבו שמרוב כאבים הוא הוזה והזריקו לו מורפיום.

בבית החולים עשו לו ניתוח, שמו גבס ותלו את הרגל באויר. כשהוא התעורר מההרדמה הוא חזר לצעוק "המזבח" "המזבח". שאלו אותו למה כוונתו והוא השיב: "בעטתי במזבח של אדם תקראו פה לאדם, אני רוצה לבקש ממנו סליחה".

החברים שבאו לבקר אותו שמעו את הבקשה והבינו במה המדובר. הם שמעו את הסיפור וראו את המכה שבאה תוך כדי הסיפור. וקרו לאדם שיבוא לבית החולים.

אני לא בא לאחד שבועט במזבח אמר אדם.

"תרחם עליו אמרו הפועלים האחרים. אני מרחם עליו, אבל אני לא יודע אם מותר".

סיפר לרב מה שהיה והרב אמר: "הוא כבר חזר בתשובה, קיבל את העונש על מה שעשה. תלך אליו ותתפלל עליו שיתרפא. זו מצות ביקור חולים".

אדם הגיע לבקר את החולה ואמר לשאויש שהמכה שקיבל כיפרה לו. התשובה מכפרת על כל עוונותיו. לכן הרב אמר לו שמותר לו לבקר אותו.

השאויש שמע את הדברים שאדם אמר בשם הרב, והם באו לו כמו מים צוננים על נפש עייפה. אחר כך הוא אמר לאדם שהוא מרשה לו מעכשיו לאכול כמה זמן שהוא רוצה. אף אחד לא יפריע לו ליטול ידיים, לומר "למנצח" ולברך ברכת המזון בנחת.

כשאדם יצא, אמר השאויש לממונה שהחליף אותו: "ראית מה קרה לי? "תיזהר לא לנגוע במטפחת של אדם, זה השולחן שלו, ושולחנו של אדם, הוא כמו מזבח"" (הרב ברוך שרגא, אב"ד לממונות ירושלים)

ואכלת ושבעת וברכת

ליקוטים:  מעם לועז, קיצור שולחן ערוך, קדושת ישראל ומספר בן איש חי  הלכות.

 

מן התורה חייב אדם לברך על פת שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה'  אלוקיך  על  הארץ  הטובה  אשר  נתן   לך".

 

בזכות אכילה בנחת, שלא בהלעטה, ואמירת דברי תורה על השולחן, זוכה ששני מלאכים מברכים לו שיזכה ששולחנו יהא מסודר בשפע ובברכה וכל טוב. (קדושת ישראל)

 

ברכת המזון הוא תיקון גדול וכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויים לו כל ימיו בכבוד, ונכון לברך מתוך הכתב ולא בעל פה, ויכון פירוש התיבות בעת הברכה.

 

לפני אכילת פת לחם, נוטלים ידים שלוש פעמים רצופות על כל יד  ואפילו אם   הן נקיות ביותר. לאחר הנטילה מברך: "ברוך…על נטילת ידים", אחר כך מנגבים את הידים, ותיכף יברך על הפת:  "ברוך…המוציא לחם מן הארץ".  

 

ברכת המוציא

צריך לישב בכבוד על השולחן, ובפרט בשעה שמברך ברכת המזון.

נוהגים לטבול את הפת שלוש פעמים במלח כי כן צריך על פי הסוד, וגם הוא מסוגל להגן מן הפורענויות, וראוי שיניח המלח על השולחן עד אחרי ברכת המזון. (בן איש חי אמור)

 
דברי תורה על השולחן

* ראוי לכל אחד לומר דברי תורה על השולחן, שהגוף ניזון ממה שאוכל, והנשמה ניזונה מעסק התורה.  ונאמר במשנה: "שלשה שיושבים על שולחן אחד ויש ביניהם דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום".   

* כשגומר לאכול ראוי להשאיר חתיכה מפרוסת הלחם שבירך עליה המוציא, עד לאחר ברכת המזון, לפי שאין הברכה שרויה על דבר ריקן. ולפיכך אף הזהירו אותנו חז"ל שבשעת ברכת המזון לא יעמדו כלים ריקים על השולחן .

 

* נוהגים לכסות את הסכין בשעת הברכה, כיון שהיא חלק הסיטרא אחרא (טומאה). אין ראוי שתהיה על השולחן בשעת ברכת המזון. 

 

פת שחרית – אכילת פת בארוחת בוקר. 

חז"ל אמרו על הפסוק "והסירותי מחלה מקרבך" מחלה בגימטריה 83.  פת שחרית זו פת שמצילה מ- 83 מחלות.

 
מים אחרונים חובה לפני ברכת המזון

בסיום הסעודה, לפני ברכת המזון נוטלים את הידים עד הפרק השני של האצבעות (זה נקרא מים אחרונים, והטעם לזה הוא כדי לתת לסטרא אחרא  חלקו שלא יקטרג באותה סעודה) לאחר נטילת המים אחרונים, תיכף מברכים "ברכת המזון" שהיא חובה מן התורה שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".

באמירת הברכות בקול רם זוכים ומזכים

 

כדאי לחלק את אמירת הברכה לשלושה חלקים

ברוך אתה ה'  -  אלוקינו מלך העולם  -  שהכל נהיה בדברו

 

לפני כל ברכה:

  • עצור וחשוב: על מה אני עומד לברך, למי ולמה.

  • ברך בקול, לאט, ברור, בכוונה  ובשמחה.

  • כשהנך אומרת את המלה "אתה" ובכל זמן הברכה, נסה להרגיש שהנך עומדת לפני ה' ומדבר אליו.

 

מקצת מכוונות הברכה

ברוך –          אתה הוא מקור הברכות.

אתה –         ה' מרשה לנו לדבר אליו בלשון נוכח

                      כי הוא אוהב ורוצה להיות קשור אלינו.

ה' –             אדון הכל, היה הוה ויהיה,

א-לוקינו      תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם.

                      בחר בנו מכל העמים, ומשגיח עלינו במיוחד.

מלך העולם  הקב"ה ברא עולם ומלואו, וגם את  

                      הגויים, והוא מולך על כל אלה.

בורא –         בריאה יש מאין

 

מעשה ברב  שפגש בדרכו ערבי  שרצה  להרגו. אמר הערבי לרב: "מה בקשתך האחרונה?" - "כוס מים" - ענה הרב . הביא לו הערבי מים  והרב בירך "שהכל נהיה בדברו". לפתע עבר במקום "שייח" שאמר לאותו ערבי: "תהרוג את כל היהודים אך אל תיגע ברבם", וכך ניצל הרב.  בסעודת ההודיה שערך,  שאלוהו תלמידיו למה ביקש כוס מים  ואז סיפר להם שקבלה בידו, שעל ידי ברכת "שהכל" בכוונה, ניתן לבטל גזרות רעות ואין שליטה לשום  בריה להזיקו.

סדר ברכת המזון:

נוסח עדות המזרח

בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל הַזָּן אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד בְּרֶוַח וּבְרַחֲמִים רַבִּים. נתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכּל וְשֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ לַכּל וְהִתְקִין מִחְיָה וּמָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא בְרַחֲמָיו וּבְרוֹב חֲסָדָיו כָּאָמוּר. פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ. וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן: בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹנָי, הַזָּן אֶת הַכּל:

נוֹדֶה לְּךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה בְּרִית וְתוֹרָה חַיִּים וּמָזוֹן.

עַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים. וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ. וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ.וְעַל חֻקֵּי רְצוֹנָךְ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ.וְעַל חַיִּים וּמָזוֹן שֶׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ:

וְעַל הַכּל אֲ-דֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אֶת שְׁמָךְ כָּאָמוּר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. וּבֵרַכְתָּ אֶת-אֲ-דֹנָי אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹנָי, עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:

רַחֵם אֲ-דֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ. וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ. וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. וְעַל הֵיכָלָךְ. וְעַל מְעוֹנָךְ. וְעַל דְּבִירָךְ. וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו.

אָבִינוּ רְעֵנוּ זוּנֵנוּ. פַּרְנְסֵנוּ. כַּלְכְּלֵנוּ. הַרְוִיחֵנוּ הַרְוַח לָנוּ מְהֵרָה מִכָּל-צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ אֲ-דֹנָי אֱלֹהֵינוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם. וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם. אֶלָּא לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה וְהָרְחָבָה. הָעֲשִׁירָה וְהַפְּתוּחָה.

יְהִי רָצוֹן שֶׁלּא נֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם הַבָּא. וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ תַּחֲזִירֶנָּה לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ:

בראש חודש וביום טוב ובחול המועד אומרים "יעלה ויבוא"
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ. זִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ. וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדָּךְ. וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל לְפָנֶיךָ לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה. לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים. לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. בְּיוֹם:
בראש חודש – רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה:
בפסח – חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, בְּיוֹם (ביום טוב אומר – טוֹב) מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה:
בסוכות – חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה, בְּיוֹם (ביום טוב אומר – טוֹב) מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה:
בשבועות – חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה, בְּיוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה:
בשמיני עצרת – שְׁמִינִי חַג עֲצֶרֶת הַזֶּה, בְּיוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה:
בראש השנה – הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, בְּיוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה:
לְרַחֵם בּוֹ עָלֵינוּ וּלְהוֹשִׁיעֵנוּ. זָכְרֵנוּ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה. וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה. וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים.בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. חוּס וְחָנֵּנוּ וַחֲמוֹל וְרַחֵם עָלֵינוּ. וְהוֹשִׁיעֵנוּ כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ. כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה:


וְתִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ: בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹנָי, בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם. (ואומר בלחש: אָמֵן):

בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, לָעַד הָאֵל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אַדִּירֵנוּ. בּוֹרְאֵנוּ. גּוֹאֲלֵנוּ. קְדוֹשֵׁנוּ. קְדוֹשׁ יַעֲקב. רוֹעֵנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל. הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכּל. שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב לָנוּ. הוּא מֵטִיב לָנוּ. הוּא יֵיטִיב לָנוּ. הוּא גְמָלָנוּ. הוּא גוֹמְלֵנוּ. הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים וְרֵיוַח וְהַצָּלָה וְכָל טוֹב:

הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ: הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח בָּנוּ לְדוֹר דּוֹרִים:

הָרַחֲמָן הוּא קֶרֶן לְעַמּוֹ יָרִים: הָרַחֲמָן הוּא יִתְפָּאַר בָּנוּ לָנֶצַח נְצָחִים: הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד וְלֹא בְבִזּוּי בְּהֶתֵּר וְלֹא בְאִסּוּר בְּנַחַת וְלֹא בְצָעַר:

הָרַחֲמָן הוּא יִתֵּן שָׁלוֹם בֵּינֵינוּ: הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח בְּרָכָה רְוָחָה וְהַצְלָחָה בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ: הָרַחֲמָן הוּא יַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֵינוּ:

הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבּוֹר עוֹל גָּלוּת מְהֵרָה מֵעַל צַוָּארֵנוּ: הָרַחֲמָן הוּא יוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת בְּאַרְצֵנוּ: הָרַחֲמָן הוּא יִרְפָּאֵנוּ רְפוּאָה שְׁלֵמָה רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף:

הָרַחֲמָן הוּא יִפְתַּח לָנוּ אֶת יָדוֹ הָרְחָבָה: הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמֶּנּוּ בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב בַּכּל מִכּל כּל. כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ יַחַד בְּרָכָה שְׁלֵמָה. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנאמַר אָמֵן:

הָרַחֲמָן הוּא יִפְרוֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ:

הָרַחֲמָן הוּא יִטַּע תּוֹרָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ בְּלִבֵּנוּ וְתִהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פָּנֵינוּ לְבִלְתִּי נֶחֱטָא. וְיִהְיוּ כָל מַעֲשֵׂינוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:

ברכת האורח:

הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַשֻּׁלְחָן הַזֶּה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו וִיסַדֵּר בּוֹ כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם וְיִהְיֶה כְּשֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ (עָלָיו הַשָּׁלוֹם), כָּל רָעֵב מִמֶּנּוּ יאכַל, וְכָל צָמֵא מִמֶּנּוּ יִשְׁתֶּה. וְאַל יֶחְסַר מִמֶּנּוּ כָּל טוּב לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים:  הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וּבַעַל הַסְּעֻדָּה הַזּאת. הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ. בְּבָנִים שֶׁיִּחְיוּ. וּבִנְכָסִים שֶׁיִּרְבּוּ. בָּרֵךְ אֲ-דֹנָי חֵילוֹ וּפעַל יָדָיו תִּרְצֶה. וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר. וְאַל יִזְדַּקֵּק לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְּבַר חֵטְא וְהִרְהוּר עָוֹן. שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ כָּל הַיָּמִים בְּעשֶׁר וְכָבוֹד מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. לֹא יֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

הָרַחֲמָן הוּא יְחַיֵּינוּ וִיזַכֵּנוּ וִיקָרְבֵנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם:

כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ. וְדרְשֵׁי אֲ-דֹנָי לֹא-יַחְסְרוּ כָל-טוֹב: נַעַר הָיִיתִי גַּם-זָקַנְתִּי וְלֹא-רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב. וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ-לָחֶם: כָּל-הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה. וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה:

מַה שֶּׁאָכַלְנוּ יִהְיֶה לְשָׂבְעָה. וּמַה שֶּׁשָּׁתִינוּ יִהְיֶה לִרְפוּאָה. וּמַה שֶּׁהוֹתַרְנוּ יִהְיֶה לִבְרָכָה כְּדִכְתִיב וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיּאכְלוּ וַיּוֹתִירוּ כִּדְבַר אֲ-דֹנָי: בְּרוּכִים אַתֶּם לַאֲ-דֹנָי.

עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּאֲ-דֹנָי. וְהָיָה אֲ-דֹנָי מִבְטָחוֹ: אֲ-דֹנָי עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. אֲ-דֹנָי יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now