חיי שלום ורעות 

להורים

 

בין הורים לזוגות הנשואים

מתוך מרוה לצמא

 

בשלב בו הילדים כבר סוף סוף עצמאיים, נכנסת לתמונה אישיות נוספת בדמותם  של חתן או כלה ואישיות זו, כביכול, "גוזלת" מההורים את ילדיהם...

פתאום כבר אי אפשר להשמיע דעות והערות בחופשיות ויש לשקול בפלס כל מלה... פתאום אין להם להורים זכות הכרעה בלעדית, כי נכנס כאן צד שני למערכת ויש להתחשב בדעתו...

 

הורים עוקבים בתקוה ובחשש זהיר אחר תיפקודו של הזוג הצעיר, וברור שלא הכל מוצא חן בעיניהם...לא תמיד הכל מסתדר בהתאם לציפיות, אך עליהם לדעת כי מרגע בו נישאו הילדים תפקידם של ההורים רק לשבח ולהחמיא .

 

הורים המתפתים למתוח ביקורת באוזני הבן/הבת אודות בני הזוג ,גם אם הם אינם נוכחים במקום ואינם שומעים זאת, גם אם הבן/ הבת ישכילו שלא לדווח להם על הביקורת שנמתחה עליהם מצד ההורים- הרי שמלבד עצם השאלה ההלכתית בשמירת הלשון, הדברים עלולים לגרום לירידת קרנם של בני זוגם בעיניהם.

 

נתאר לעצמנו הורים המותחים ביקורת על הכלה שאינה יודעת להסתפק במועט. בנם חוזר הביתה, ואף שאינו מספר על כך לאשתו, הוא חש מרירות, וגם אם לעת עתה הוא מסווה את הדבר, הרי יתכן שבהזדמנות הראשונה הוא עלול לפרוק את משקע המרירות ללא כל יחס לחומרת התקרית...

אבל כאשר הבן שומע מפי הוריו את שבחה של אשתו, והבת שומעת דברים בשבח בעלה, הרי כשהם שבים לביתם – משתנה יחסם לטובה, ואם יספרו זאת גם לבני זוגם ודאי שתרבה האחוה והרעות בישראל.

מחמאות מצד ההורים לחתנם או כלתם ערבים מאד באוזני בנם ובתם. יש לדעת כי על אף שהשתנה הקשר בין ההורים לילדים, עדיין דעתם של ההורים אודות בני זוגם חשובה להם ומשמעותית מאד. אם הבן שומע מאמו שכלתה – הלא היא אשתו ראויה לכינוי "אשת חיל" הרי הוא יעריך אותה פי כמה.. ולהפך.

 

רגישות

 אשה חכמה אמורה לפתח לעצמה רגישות רבה בהתנהלותה עם כלותיה ועם כל הסובבים אותה, כדי שלא ליפול לבור של פגיעה, ולו הקלה ביותר. על אף שלעתים יתכן שהזהירות מכבידה,  מי שילך בדרך זו יוכל לגלות, כי הזהירות משתלמת. היא מביאה לידידות.

 

זהירות, כאן בונים

 יש לדעת לשמור על מרחק סביר. כמו שלהבדיל, אזור בניה מוקף בגדר אטומה עם שלטים בולטים: "זהירות, כאן בונים", כך הוא גם לגבי זוג צעיר בתחילת דרכו. כאשר הוא עדיין בשלבים של בניה, כשהקשר עדיין בשלבי התגבשות, הרי הוא זקוק לפרטיות.

 

לחמות

מועתק מתוך דף דאגה בלב איש

 

חמות יקרה,

שמחה גדולה היא להורים כאשר הם משיאים את ילדיהם, אך היא מלווה בדאגה ולפעמים בחרדה: האם יצליחו הילדים לבנות את ביתם בדרך הטובה ביותר ועם המספר הקטן ביותר של קשיים. אנו כהורים בוודאי דואגים שיגיע להם הטוב ביותר, אך אליה וקוץ בה: הדאגה הרבה מקשה על יצירת קשר חם ובריא עם הכלות, ולעיתים גורמת לקשיים, בקשר עם הבנים. כדי לבנות קשר בריא וטוב, אני מרשה לעצמי לתת לך מספר עצות לקשר טוב.

 

עצות לקשר טוב עם כלתך.

  • בנך החליט על נישואין עם כלתו לאחר שהגיע למסקנה שהיא המתאימה לו ביותר  והמשלימה את אישיותו, לכן עלייך לתת בה אמון שתדע לנהל את תפקידה בדרך הטובה, גם אם אינך רואה זאת במוחש.

  

  • בני הזוג המגיעים לשלב הנישואין בוגרים דיים לנווט את דרכם בחיים, וגם אם הם שוגים פה ושם, בסוף ימצאו דרכם בחזרה (ואנו לא טעינו?)

 

  • כל אחד מבני הזוג מביא עמו מטען אישי לחיים המשותפים. מטען שלקח מהבית בו גדל עד לנישואיו. זכרי שכלתך באה מבית שונה, ולא הוגן לדרוש ממנה להתאים את עצמה לציפיותיך.

 

  • כלה המתחילה לבנות את חייה, חשה בעיניים הבוחנות אותה בתחילת הדרך. לעיתים היא באה כבר עם מוסכמה חברתית מוטעית שקשה להסתדר עם החמות. גם אם היא רוצה לעשות הכל בדרך הנכונה, עין ביקורתית תקשה עליה במאוד. את יכולה לעזור לה בתמיכה ולא בביקורת.

 

  • חשוב להביט על חיי בני הזוג ממרחק בלי בקורת. הם היחידים שיקבעו את דרכם ודרך ילדיהם.

 

  • חשוב לתת להם את המרחב כבר מתחילת הדרך.

 

  • אל תצפי מהכלה ליחס ולקשר הדוק כפי שהיא מעניקה לאימה. בשלב ראשון את אדם זר בשבילה.

 

  • נסי להיזכר בימים הראשונים שאת התחלת לבנות את ביתך עם אישך. זה יעזור לך לבנות מערכת יחסים בריאה עם כלתך.

 

  • לעולם (כן, לעולם!) אל תתערבי בוויכוח שבין בנך לכלתך, גם אם כוונתך להשלים ביניהם וגם אם את מצדדת בדעת כלתך.

 

  • כל מה שהוזכר למעלה קשה אך אפשרי. זכרי: ככל שתיטיבי להבין שהם בונים את ביתם ולא את זו הבונה את ביתך – מערכת היחסים ביניכם תהיה טובה ופוריה ואת בוודאי תקני לך חברה טובה – את הכלה (בסופו של דבר אולי תודה גם כלתך שגם היא רכשה לעצמה חברה טובה)

 

                                    בברכת הצלחה   הדסה מקלר

מנחה תורנית להעשרה בזוגיות  באר שבע

 

 

מחליפים את התמונה

כבר שבע שנים  נשוי בנימין שלה והיא עדיין לא מצליחה לשמוח עם כלתה.  בלה מסודרת בטבעה ונקיה מאד. ילדיה התהלכו תמיד מסודרים, הבגדים מגוהצים, אורח שצנח פתאום לא הפתיע אותה, שכן ביתה תמיד היה נכון ומזומן לקלוט אותו. בנותיה ניהלו בתים דומים לאלו שלה, תענוג לבקר אצלן, רק מירי, הכלה לא היתה כמותן. "אני לא יודעת מה קורה לי עם מירי" שיתפה פעם את בתה הבכורה, "מטבעי אני מוכנה לקבל גם כאלו שאחרים ושונים ממני, רק עם מירי קשה לי, כל חיסרון אני רואה בהגדלה כאילו מדובר במגרעת נוראה.

גילה, הבת הבכורה התקשתה להבין, "היא באמת נהדרת, מירי, נעימה וחברותית, השיחה איתה קולחת, היא נותנת הרגשה נהדרת לכל מי שמתקרב אליה, גם הילדים שלהם ילדים מאושרים ועליזים, למה את לא יכולה לראות את כל המעלות האלו, אמא?"

יום אחד ראתה את חולצת בנימין  מקומטת, והמכנסים מאובקות ולפני שבועיים ביקרה בביתם, על הרצפה היו זרוקים בגדים, בכיור ערימת כלים נערמה, מוישי נכדה בן השנתיים עם ידיים מוכתמות בכתמי שוקולד. אחרי כמה דקות הסתיים הביקור, בדרך חזרה חשבה שאולי הגיע הזמן להמעיט בקצב הביקורים, אם הם כל כך מכבידים עליה וגורמים לה לכעוס עוד יותר על מירי ולהתרחק ממנה עוד.

הפתרון הגיע מכוון לגמרי לא צפוי. אחר הצהרים הגיעה גיטי, הבת של גילה בתה לביקור בביתה. גיטי משתתפת בחוג ציור. גיטי הראתה לסבתא תמונה יפה צבועה בצבעי פחם. בית, גשם, צפור בודדה על ענף ונחליאלי מדלג. "יפה מאד".  החמיאה סבתא, ולאחר מכן שאלה את גיטי בחיוך קל, "פעם אמרת לי שאת אוהבת לצייר רק קיץ, שמש, פרחים ואביב, שינית את דעתך?"

גיטי צחקה, "לא, סבתא, אני עדיין אוהבת לצייר קיץ, רק היום ציירתי חורף, בגלל מלכי". כשציירתי את השמש היא הזיזה אותי בטעות, במקום קרן של שמש נהיה פס ארוך ומכוער". "אני לא אצליח לצייר את הציור שלי". אמרתי בכאב למדריכה, רציתי לקמט את הדף, ולזרוק אותו לפח, אבל המדריכה של הקורס עצרה אותי. "שמש ופרחים וקיץ באמת לא תוכלי לצייר", אבל אם את רוצה לצייר ציור אחר, תוכלי בהחלט, לפני שהספקתי לומר משהו  היא המשיכה "תראי גיטי, את הפס הזה תמשיכי, הוא יהיה ענן אפור ונפלא, תורידי מעט גשם, תציירי עץ עזוב ברוח..".

החלטתי שזה דווקא יכול להיות מעניין, תמיד אני מציירת קיץ, פעם אחת אנסה לצייר חורף". גיטי השתתקה לשניה, בוחנת יחד עם סבתא את הציור שלה, "את רואה סבתא, עכשיו יש לי ציור נהדר, לא כמו שתכננתי ורציתי, לא כמו שאני אוהבת תמיד לעשות, אבל יש לו את היופי שלו, מה את אומרת?" "אני אומרת שאת חכמה מאד". צחקה סבתא "ואם, אם את מוכנה גיטי אני אשמח לקבל את הציור הזה במתנה". לדעתה של בלה הוא היה מיוחד. עוד שעה ארוכה הסתכלה עליו, בחנה את הפס שיכול היה לכער את התמונה הקודמת, אילו היתה גיטי מתעקשת לצייר דוקא אותה, אבל היא היתה חכמה ולא התעקשה והפס הזה כל כך מיפה את הציור הנוכחי. "גם את בלה, ציירת לעצמך ציור רב רושם, על כלה מסודרת, מאורגנת ומסודרת.

שבע שנים חלפו מיום שחיתנת את בנך, ואת עדיין מתעקשת לשנות את המציאות ולהתאים אותה לתמונה הדמיונית הזו. אינך מוכנה לשנות, אינך מוכנה להשלים עם פסים שמישהו אחר צייר.

בלה חשבה על התמונה שלה, בית מסודר, כלה מאורגנת, בן מטופח וילדים נוצצים. והנה, תמונה אחרת, לא פחות יפה, כלה משוחררת ומאושרת, ילדים שמחים ועליזים, בן שמח ומרוצה...

היא לא צריכה לנתק את הקשרים, היא גדלה פתאום ומוכנה להחליף את התמונה הקודמת, באחרת. מוכנה להמיר את הקיץ בחורף.  (מרוה לצמא )

 

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now