ב"ה                

ישועה בזכות התחזקות בצניעות

ושבו בנים לגבולי

מתוך החוברת משכני אחריך

 

לצערנו בננו בכורנו שהיה מקור גאוותנו ביום מן הימים הפנה עורף, היה איזשהו סכסוך עם המשגיח והוא החליט שהוא לישיבה לא חוזר. מהר מאוד מצא עבודה, מלצר באחת האולמות.

בעלי נחשב לאיש ציבור מוכר ביותר. וילדנו היו די גאים במשפחתנו ולא היתה שום סיבה לחשוב שיעזבו בית חם אוהב ומכבד.  התהלכנו כאבלים. לא ידענו להיכן לפנות ועם מי להתייעץ, התדהמה והטראומה היו נוראיים, הצער היה בלתי נתפס, ושום קצה של פיתרון לא נראה באופק.

אחת השכנות בבנין, אשה שלמען האמת לא הייתי מרבה לחונן אותה במבט, אשה פשוטה אך טובת לב עברה בחדר המדרגות, וכנראה הבחינה בפנים הקצת שחצניות שלי שהפכו לנפולות וללא הקדמות מיותרות אמרה: "תגידי מה קרה? מה זה הפרצוף הזה? תשעה באב היום?"

ביום רגיל ספק אם הייתי טורחת לענות לה אבל אחרי "המשפיל גאים" שעבר עלי, עניתי לה בשיא הפשטות כאילו היינו חברות מימים ימימה, תראי עוברת עלינו צרה נוראה, הבן הבכור שלנו עזב את הישיבה ויצא לרחוב.

עוד לא גמרתי את המשפט, ואותה שכנה אמרה לי תשמעי, אין דרך גשמית לפתור בעיות מהסוג הזה, חבל על הזמן וחבל על המאמצים, במקרים שכאלו יש לעבוד בדרכים רוחניות. אם תשמעי בקולי קבלי על עצמך חיזוק בצניעות, את תראי ישועות בדוק ומנוסה.

כמו למשל? מצאתי את עצמי שואלת אותה כאילו כבר הפכה להיות הרבנית והיועצת שלי גם יחד.

תחליפי לחצאית ארוכה. אני מכירה כמה נשים שראו ישועות מעל דרך הטבע. זה ללא שום ספק יחזיר את הבן לישיבה.

קיבלתי את הדברים. הייתי מוכנה גם לטוס לירח אם רק היה משהו שרק היה טורח להבטיח לי שזה יעזור.

ואותה שכנה אמרה לי בקול סמכותי "בואי כעת, אני מכירה חנות לחצאיות ארוכות וצנועות. אל תדחי את זה. חבל על כל רגע לפני שיהיה מאוחר מדי".

ושוב מצאתי את עצמי מצייתת לפקודות שלה בצייתנות של ילד טוב ירושלים. והנה היא עוזרת לי לבחור וצעדה איתי יחד לקופה ואמרה מכאן כבר את יוצאת עם החצאית הכשרה. נו מה יכולתי לעשות. תוך פחות משעה הפכתי לתלמידה של שכנתי. נו נו ... יצאתי מהחנות אשה אחרת לגמרי.

לא אכחש, הרגשתי כבר באותם רגעים מן תחושה רוחנית של אשה מרוממת יותר, קרובה לה' יותר. ותקוה חזקה נכנסה בי שהישועה כבר קרובה מאוד.

ואז כשחזרנו לבנין, אמרה לי השכנה, עכשיו עם חצאית כזו התפילות שלך בוודאי יתקבלו, זה הזמן להתפלל, בואי נקרא שנינו ביחד תהילים על בנך. עלינו לביתה (פעם ראשונה בחיים). היא הביאה שני ספרי תהילים, את הבכיות שהיו שם קשה לי לתאר, אבל הטוהר, הזוך, הקרבת אלוקים שהרגשתי, היו משהו לא מהעולם הזה. הרגשתי כמו איזו בעלת תשובה שזה עתה גילתה עולם חדש. והשכנה המדהימה הזו פשוט התחילה לדבר עם הקב"ה כדבר איש אל רעהו ממש. והחלה לעשות איתו עסק שכלל תשלום ותמורה.

"ריבונו של עולם! הנה הבאתי לך אשה שקיבלה על עצמה צניעות. מה אתה נותן לי בתמורה? מה התשלום שלי? ריבונו של עולם! התשלום שלי, זה הבן של האשה הזו, אנא הפוך את ליבו, השב אותו להוריו. תן בדעתו לחזור לישיבה. אנא!" ופרצה בבכי.

עוד עשר דקות של תפילות והפלפון שלי מצלצל. היה זה המשגיח מהישיבה אותה עזב בני לפני שבוע ימים.  וביקש את המספר של הבן. ידעתי שהבן שלי יכעס מאוד אם אמסור לו את המספר, אבל הוא לא ויתר, לפחות תעשי שיחת ועידה אני מוכרח לדבר איתו.

עשיתי את בקשתו, והמשגיח התחיל לבקש סליחה ומחילה ולהתחנן לבן שלי שיחזור לישיבה. הוא דיבר אל ליבו כרבע שעה ללא מעצורים. דיבר, ביקש והתחנן ואני מקשיבה מהצד. מקשיבה ולא מאמינה, מקשיבה ומתוחה. האם הילד יסכים לחזור? האם התפילות שלי התקבלו? האם הנס אכן התרחש לי מול העיניים?

סוף דבר, הבן יקיר שלי נתן את הסכמתו, והבטיח שעוד היום יחזור לישיבה.

שכנתי ואני היינו כחולמות, ההתרגשות הייתה עצומה, השמחה הרקיעה שחקים, אמרנו נשמת כל חי ונפרדתי ממנה.

היום, שברוך השם הסיפור הזה כבר רחוק מאחורינו, בני בחור ככל הבחורים ניתן לומר כמעט ששכחנו מהתקופה הזו, רק דבר אחד נשאר לי למזכרת מאותו נס גדול ועצום שהתרחש, החצאית הארוכה שהעלתה ארוכה ומרפא לצרה הנוראה של אותם הימים, והשיבה את השכינה לשרות בביתנו.